למדתי לאפס את עצמי

זהו החלק השלישי והאחרון בסדרת שלושת הדברים הכי חשובים שלמדתי בשלוש השנים האחרונות.

עכשיו כשסיימתי לכתוב ולחשוב על שלושת הדברים האלה אני מבין שהנושא אשר עוטף את שלושתם הוא מערכת היחסים הפנימית שלי בין ההווה לעתיד.

אני אסביר למה אני מתכוון בסוף.

אז מה זה אומר למדתי לאפס את עצמי?

בפשטות זה אומר שלמדתי שיטה להתמודדות עם הרבה מאוד סטרס. 

למדתי כיצד אני יכול להשתמש בגוף שלי בשביל להשפיע על הנפש.

והעובדה שאני יודע שיש לי שיטה כזאת היא החלק החשוב.

למה הייתי צריך למצוא דרך לאפס את עצמי?

פעם מאוד פחדתי שאם משהו רע יקרה אני לא אהיה מסוגל להתמודד אתו.

הייתי חושב על פרידה קשה מבת זוג, מוות של אדם אהוב,

או מחלה שלי או של מישהו קרוב.זה לא שפחדתי מהאירוע עצמו, 

פחדתי מ-איך אני ארגיש אם הוא יקרה.

כנראה פחדתי שאתמוטט ואקרוס לתוך עצמי.

פחדתי מעוצמת הכאב הנפשי שאני הולך לחוות,

פחדתי להיות חסר אונים כנגדו.

אבל לא מצאתי את הדרך לאפס את עצמי בשביל לפתור את הפחד הזה.

מצאתי את הדרך הזאת במקרה.

הגילוי

לפני שלוש שנים כשהתחלתי כל יום להתאמן החלטתי

שלפחות פעם בשבוע אני אעשה אימון קצר אבל בדופק מאוד מאוד גבוה.

למשל לרוץ ספרינטים של דקה חמש פעמים ברצף.או לרוץ חמש פעמים את הגבעה ליד הבית.

כשעושים אימון ריצה כזה רוצים מאוד לא לעשות אותו.

הבחילה כמעט תמיד מגיעה, החזה כואב מחוסר אויר ושומעים את הדופק באוזניים.

ביחד עם התחושות הפיסיות מגיע גם קול פנימי קטן שאומר להפסיק,

הקול אומר שזה מסוכן ועוד רגע אני : אחטוף התקף לב או אשבור רגל או סתם יקיא.

הקול הזה הוא הפחד, קולו של הפחד.

והתגלית הגדולה הראשונה היא שהפחד בא והולך ביחד עם קצב לב גבוה

והאי נוחות של חוסר חמצן זמני.

כמו נחש חלקלק שנתפס באור יום, ערום.

גילוי הקשר בין קצב לב גבוה לפחד גזל ממנו את הארס שלו.

הדבר השני שגיליתי הוא ההשפעה המאפסת שיש לאימונים כאלה על סטרס שאני כבר חווה.

 אני אספר על זה סיפור קצר..

באותה תקופה התחלתי לצאת עם מישהי, היא מצא חן בעיני ומאוד רציתי שזה יצליח.

באותה תקופה היא גרה בתל אביב ואני בצפון אז במהלך השבוע לא היינו מתראים ורק מדברים בטלפון.

נהגנו לדבר כל לילה ובהודעות לכל אורך היום אבל אני זוכר יום אחד שהיא לא ענתה .

לא במהלך היום ולא באותו הלילה,

הרגשתי את המתח מתחיל להתעצם בתוכי ולמרות שהקול ההגיוני שלי עשה כמיטב יכולתו להרגיע,

הלחץ והסיפורים של הפחד גברו עליו. 

למחרת בבוקר שמתי את נעלי הריצה ויצאתי לכיוון הגבעה שליד הבית.

האימון ההוא הרגיש כאילו לקחתי את כל המתח שהייתי בו והעלתי אותו כל כך הרבה גבוה

עד שהוא שקע למטה ונרגע. 

ברפואה סינית קוראים לזה לעבור את שיא היאנג ולהגיע חזרה ל-YIN,

כשחזרתי הביתה דיברנו בטלפון ואני זוכר שהייתי מופתע מכמה שאני רגוע,

ואיזה הבדל היה עד לפני שעה.

זאת אולי נשמעת לכם דוגמא טיפשית אבל היא הראתה לי את הכוח שיש לגוף על הנפש

ואת זה שיש לנו יכולת לאפס את עצמנו במידת הצורך.

בזכות אירועים כאלה הבנתי שהחלק החשוב בניהול סטרס הוא לא בניסיון לשנות את גורמי הסטרס החיצוניים

אלא בהשפעה על חוויית הסטרס הפנימית. 

והבחורה שלא ענתה- עכשיו אנחנו נשואים 😊 

לסיכום:

סוג האימון זה לא הנושא, האימון הוא כלי לאיפוס עצמי.

מי שלא רץ יכול לעשות את זה על אופניים או בשחייה.

האוצר האמתי שקיבלתי הוא הידיעה שאני יכול לאפס את עצמי אם משהו רע יקרה.

כי משהו רע הולך לקרות, אם אתם לא אוהבים את המילה "רע" אז לפחות משהו מאוד מאוד כואב,

משהו שהייתי רוצה שלא יקרה הולך לקרות.  

זאת פשוט המציאות בשביל כולנו, זה אולי יקח שנה, או שנתיים או אפילו עשרים,

אבל זה מאה אחוז בטוח והולך לקרות.

פעם מאוד פחדתי מרגע הזה שיבוא, והוא עדיין הולך לכאוב לא משנה מה.

אבל עכשיו כשהאירוע הזה יגיע אני יודע מה אני הולך לעשות,

אני הולך למצוא לי חצי שעה פנויה וגבעה קרובה.

אז...

אולי אתם לא כמוני מפחדים מהעתיד הרחוק?

אולי אתם מפחדים מהעבר שלכם ואיך הוא משפיע על עליכם היום.

אולי אתם מפחדים בכלל ממחר ושבוע הבא.לכל אדם הפחדים שלו,

אני פשוט מציע לכם לנוע לתוך הכאב מבחירה.

ואלו היו שלושה הרגלים שלמדתי בשנים האחרונות:

 1.משחק עם הזמן עוזר לי להפוך מטלות מפחידות לסבירות בעזרת שליחתם אל העתיד.

 2.לבחור להשתנות מאפשר לי לדעת שלא משנה מה יהיו האתגרים

שהעתיד יביא איתו אני אמשיך לבחון את עצמי ולהשתפר.

 3.בעזרת לאפס את עצמי אני יודע שאין צורך לפחד מהכאב, כי יש דרך להשפיע עליו.